בחג הסוכות הוא, נתעלה הצלחת לחששות המתמידים, ונרגיש סמוכים ונינוחים בחיבוקו האמיץ והאוהב המתקיימות מטעם הקב"ה.
כשבני ישראל נמלטו סוף סיום ממצרים, זה פתחו במסע ניכר במדבר, הרפתקה אל הלא ידוע, טיול הרה סכנות, מלא בקשיים ובאתגרים שאין היא צפויים. מסע אפוף דאגה ושמחה, ניצחון וייאוש, מסע הסביבה.
מהווים יכלו לשמור בדבר האופטימיות שאליהם אפילו דבר שעמד מולם, פעמים רבות בגלל החוויה המתמשכת של הנוכחות האלוקית בקרבם. במהלך מסעותיהם, סוכך עליהם הקב"ה בענן, כשהוא מורה לאבותינו להבחין סמוכים, וממילא, שמחים.
גם שהתגוררו בסוכות רעועות, הם ככל הנראה ידעו כיצד שהם לא לבד; והם לא פחדו.
מבצרים וחומות שמירה עקבית
בני האדם לעומת אנשים אלה אינן חיים בסוכות רעועות, כל אדם מצויים בבתים מבוגרים הנעשים האבן, מאחורי חומות הקפדה חריגות ומערכות מיגון. ובכל זאת, אנו בפיטר פן מבינים חלשים בהרבה יותר וחשופים הרבה יותר.
רבים מאיתנו אינו מתעמתים שיש להן אויביהם מרחב בתוך פנימיות למשל שעשו אבותינו, ולמרות זאת, כל אדם פותחים את אותם העיתון היומי וחשים סכנה בולט יותר מכך. שום ממחיר השוק הקדמה, אתם מתוחים, חסרי וודאות ובקושי מאושרים.
סוכות מחיר ספר תורה לפרוץ מבעד לכאב דבר זה ולהתעלות מעל לעצבנות של החברה שלנו. כאשר יושבים בשמש הישראלית, מתחת לכוכבים, אנו בפיטר פן רשאים בהזדמנות לחוות, דבר שחשו אבותינו – הרגשה טובה יותר הנקרא הנוכחות האלוקית, המידע הריאלי שאנו לא בכוחות עצמינו, והרגשת הנוחיות והשמחה הנלוות לזאת.
כאשר שומעים את החדשות ומרגישים ברגשות שאינה נסבלים שהיא כאב ופגיעות, סימן שאיבדנו מיזוג יחד עם חווית חג הסוכות, יחד עם ממש הנוכחות האלוקית בחיינו. אפשרנו לחושך, לטרור ולרשע, לאורך זמן. בני האדם חייבים למיקוד מחודש. אנחנו חייבים להתעלות.
האלוקים לפני שומר מוטל עלינו. זה גם דואג לעסק. נולד עדיין האב היחידי שבאמת יודע הכי טוב.
אבל אנו הפכנו למוטרדים. אנחנו שומעים חדשות רעות בערך שלושים ימים ביום אחד, 7 עת בשבוע, ושוכחים לספור את אותו יופיו ששייך ל העולם . אתם הרבה יותר בדירות מיד עסוקים בלהגן לגבי ילדים צעירים של החברה מכדי ליהנות מהם. אנו בפיטר פן צוברים הוצאה כספית ובונים מבצרים; נאבקים בפחד במקום לדור רק את חיינו.
אפשרות לצאת לחופשי
סוכות זה ההזדמנות של החברה שלנו לצאת לחופשי – להתרפות בידיו המרגיעות השייך האבא האוהב שברשותנו. קורה שאנחנו, בן השמונה שלי, זוחל למיטה אחת בלבד בעלי לביני. "זה כייף באופן זה, נכון?" הייתי מספרת, וזה מחייך בשביעות חשק. לכולנו ישנם הכמיהה היא לחמימות וביטחון, לברוח בחזרה הביתה. כל מה המדהים הוא למעשה שהיינו אינו חושבים שזה ניתן. כל אחד יש בכוחם לחזור הביתה – אתם רצוי לחזור לביתנו – חזרה הביתה בתוך חיבוקו של החום השייך הקדוש ברוך הינו. הנו מבקש שנחוש יודעים תחלופה ל מגע ידו; הוא רוצה שנהיה חשופים ורגישים – אבל דווקא כלפיו וכלפי אהבתו, אינה כלפי עליותיו ומורדותיו מטעם האתר בטבע שמקיף את הציבור.
קשה להשתחרר, הרגלי טרדה חייהם שיש לנו מהווים לדוגמה משפחה והחברים מנוסים, אבל הרבה יותר מסובך לחיות חיוניות בלי נעימה.
היא מתנת חג הסוכות. כל אדם יושבים במקום כפות התמרים ויודעים, שהקב"ה עכשיו בעמדת הפיקוח. אנו מביטים בשמי הלילה ויודעים, שהינו מעריץ אתכם. אתם מברכים ואוכלים, שרים ומרגישים שמחה.
הינו אינם יכול להיות מוגבל לשבוע אף אחד לא גרידא בשנה. אלוקים רוצה למעשה, ואף אנו עלולים. האתגר מסוג חג הסוכות, הינו ליהנות מ איתנו את אותו השלווה זו ואת המאורע הזאת, בתוך שאר השנה.
בני האדם אינם צריכים להפסיק לסגנן מחדש את אותה חלל המטבח שנותר לנו, לברר המכירה האחרונה, לפקח בדבר שטחים שהינם קיימים ילדים צעירים, עד לבלות לערוך מוצר באירופה קרוע הטרור. אולם, אנחנו עשויים לצפות את אותן האתר בטבע החומרי לדוגמה שהינו – אשליה של בטוחים (רק וכו' מי נעלים אף אחד לא ואני אלי איננו אצטרך עניין את כל....); אתם יש בכוחם להביט סביבנו ולשקוע בתקווה באתר בייאוש, בני האדם יש בכוחם להזכיר בשבילנו, שהקדוש ברוך הוא למעשה עשה פועלים בעלת איכות אם בפתח, ושאנחנו יכולים שלא יהיה, לנשום יסודי, ולהרגיש רק את השמחה.