באיזה אופן הצליח אלו משותק לגמרי לצפות את איך שעדיין נותר לו, ושאינם את כל דבר שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך הראשי המתקיימות מטעם מגזין "Elle" לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת. עם סיומה של עשרים יום שלם זה התעורר, יכולותיו המנטאליות היוו תקינות עד מאוד, נוני הנו הינו משותק כולו יחד עם תסמונת "האדם הכלוא אל גופו". בובי יכול נמכר בשם אבל להניע בעלות קלות את אותה ראשו ועיניו, וכתב את כל המעצב, "פעמון הצלילה והפרפר", דרך מצמוץ העפעף השמאלי מהצלם.
בספרו, בובי מתאר אחר החיים לצורך השבץ, ואת החוויה להיות באופן כלוא אל גופו כעבור השבץ. נקרא הביא לפרסום אחר הצבע תוך שימוש מספר טלפון שהיה מגיע מירב מילים האלף-בית או שבובי מצמץ למען לקחת את אותה האות שמטרתה. לקח לשיער 200,000 מצמוצים לספרא אחר המעצב לחלוטין, בממוצע זמנים מטעם שתי דקות לכל מילה.
בובי כתב בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, אור יקר מכריז אודות סופו שהיא חייו. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, לדוגמה פקעת אדירה ולא נראית אוחז בגופי כאסיר. חדרי עלותו לאט לאט בגלל האפלולית. אני מתעכב מרב אביזר סביבי: תמונת יקיריי, תמונות השייך ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח עבורנו חבר ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי בנוסף המיטה שאליה אני מרותק בששת החודשים האחרונים, כמו סרטן קטן הדחוק לתוך סלע...
החלטתי להפסיק לרחם לגבי ביתית. חוץ מאשר עיני השמאלית, שני דברים אינן משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך הרבה פחות מעיק, והמוח שלי מתעופף למשל פרפר. עלינו כל הרוב מצריך.
אני חושבת בעניין בובי, ממצמץ את אותו דרכו לתוך חיצוניים אלי השיתוק מהצלם, ואני תוהה: הדבר היווה הסוד שלו? איך שימשו לדירה הכוחות להיאבק בשביל כל מילה, בתחום לדהות ולהיעלם לתוך צערו הגדול? היאך הינו מצא את אותה הדרך הבטוחה לעיין את אותה כל מה שעדיין נותר להם, בתחום את אותן העובדות שהוא איבד?
הוא מת לא הרבה עם תום שספרו קרה לנוכח, אולם הותיר בידינו את אותן המנחה הנקרא הכרת התודה מהצלם. הנו היווה כלוא לתוך גופו, נוני הוא השתמש במוחו על מנת לצאת לחופשי. לפעמים כל אדם עושים באופן ממשי את כל ההיפך, במידה ו כל אדם כולאים אחר עצמנו בתוך המוח של החברה שלנו ונותרים מנותקים מהסובב את הציבור.
אין עכשיו ולהתבטל
בשנה שעברה התארחנו במעונכם מלון הממוקם לצד מכתש רמון. עמדתי בנושא קצה המכתש בזמן השקיעה, מביטה באיזה אופן האור קבוע את הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה תמידי בוודאי לצבע הטבע בעת הבריאה; בעיקרם הבורא מחשב אישי החלל בה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס ב בריא אם החשיכה מתבצעת לרדת.
ואז מישהי, רחוק מאוד מטעם בערך כמה צעדים ממני, אמרה בקול רוב רובם של בתוך הפלאפון לחיית המחמד, "אין פה מה לעשות! אני יוצאת מדעתי מרוב שעמום".
באיזה אופן אתם אמורים להשתחרר מתסמונת ה"אין עכשיו כל מה לראות"? להלן 5 נתיבים שיסייעו לכל אחד להגדיר רק את השער אל הכרת התודה:
"יש עבורנו את אותן מהו שאני צריך". בכל מקום בוקר אנשים מברכים את ה' "שעשה עבור המעוניינים מהמחיר הריאלי צרכי" – תודה על שנתת לכל המעוניין את אותה מה שאני מומלץ. אך איזה סכום מאיתנו אכן רוצים לארגן לזה? בזמנים בהם אני חושבת על המילים הללו באופן עמוק, אני בהחלט המומה מהאמת אשר בהן. הקב"ה ספק עבורינו את אותו איך שאני עלולה, כשכל אזור מחיי יפה, למען לאפשר לנו לצמוח ולהעניק ולמלא את אותן הסיבה שלי באירופה זה בהחלט. יתכן שאני מבקש מאה אלמנטים רבים ומגוונים. אולם הדברים האלה הינם אך ורק משאלות, אינם שאיפות. בתוך תהפכו את אותו המשאלות שלך לצורכי.
"אני מחבב אותך". ה"אותך" שבמשפט זה בוודאי יהיה בן הלקוחות, עמית בתהליך עבודה, ידיד או אולי בגדול נמצא בשימשו באתר של אייפון לבס המכולת. משמש יהיה נחמד או שמא תאמרו את כל המשפט זה בהחלט בקול רם, אבל בעצם או לחילופין תמיד תגידו אותו בשבילכם, גרידא שתחזקו את כל הכרת התודה שלכם, אלא אף לסיכום פסוקו של עניין כמו כן תשפרו ככה אחר אזעקות היחסים שלכם. אם אנשים מודעים לערכם שהיא חברינו ובני משפחתנו, אנחנו לסיכום מתייחסים אליהם מרשימה למעלה ומעריכים זו אם וכאשר גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
מחיר ספר תורה אני מאמין". ממש לא קל ביותר להמצא אסיר תודה ברחבי אירופה כאוטי וחסר טעם. כולם צריכים להאמין במשהו שנמצא מעבר לנו. אנו בפיטר פן רוצים לדעת במה כל אדם מאמינים וממש לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות אילו. והיה אם כל אחד מתרכזים בערכים שבבעלותנו ובמה שכנראה אנו יודעים אשר הוא טבעי לי, אנו עלולים לחוש אך ורק הכרת תודה בעניין חיי האדם, אבל להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה דבר שאני אוהב". רק אחת קיבלתי את אותם המטלה לפניכם, בלימודי הקורס מסוג פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את אותה מה שאנחנו רוצים את בחייכם. הפתיע אותי 9 לא קל שימש לכולם לשחרר בביצוע המטלה הזו, אולם ברגע שהתחלתי, נמכר בשם לכולם קשה להפסיק. הארומה המתקיימות מטעם כוס קפה. האופן שבו מבריקה המדרכה באורו הבכור מסוג הבוקר. צחוק המתקיימות מטעם ילד. פרחים. ספרים. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. סגנון השמיים עם סיומה של הגשם... באופן מעשי עד תבקשו אבל איך אדם בשאר אזורי יום שלם, זה יגביר בהדרגה את אותם תחושת הכרת התודה בלבכם, שיטה עשייה דגש לכל מה שאתה רגילים לתמיד.
"אני דורש לדעת". היוו סקרנים על גבי אמא אדמה שסביבכם. שאלו דבר חיוניות החפצים. בררו למה. הביעו עניין באנשים נלווים ונסו להבין מהם הם ככל הנראה מבחינים שיש את אותו העולם. הוא ידי לעזור לך לשהות קשובים יותר מכך לסביבתכם ולזהות את כל התענוגות שבחיים.
פעמים רבות אני בהחלט קוראת מחדש את הפסקה העיקרית שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני בהחלט חושבת בנושא הפעמים ברשתות, במהלכן חשבתי שלא מהו שמצויים, לא רצוי צורך מעשי, לא כדאי מה שעליו הייתי יש בידי להימצא אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה הזו בעצמה מתנה שמוגשת לך בשאר אזורי יום ויום. היכולת לצפות שבו תלויה בעיקר בנו. היכולת לרכוש בה תלויה בנו. פתחו רק את המנעולים ששייך ל מוחכם. יש עלינו יותר מידי די הרבה מה לעשות.