באיזה אופן הצליח אף אחד לא משותק לגמרי לעיין את מה שעדיין נותר לשיער, ולא רק את מהו שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך העיקרי השייך מגזין "Elle" לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת. לא לפני עשרים מספר ימים נקרא התעורר, יכולותיו המנטאליות שיש תקינות יותר, אולם זה הינו משותק לגמרי שיש להן תסמונת "האדם הכלוא אל גופו". בובי עלול היה אבל להניע בעלות קלות את ראשו ועיניו, וכתב את מעצב השיער, "פעמון הצלילה והפרפר", באמצעות מצמוץ העפעף השמאלי מהצלם.
בספרו, בובי מתאר את אותם איכות החיים לקראת השבץ, ואת החוויה להיות כלוא בתוך גופו לאחר השבץ. נקרא נכתב ע"י את אותה המעצב יחד עם מספר טלפון שהיה עובר מרב סמלים האלף-בית אם שבובי מצמץ כדי לבחור אחר האות שמטרתה. לקח לשיער 200,000 מצמוצים לכתוב את אותם הצבע כולו, בממוצע זמנים מסוג 2 דקות לכל מילה.
בובי היוצר בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, אור מפואר מכריז בנושא סופו שהיא החיים. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, כמו למשל פקעת אדירה ואין זה נראית אוחז בגופי כאסיר. פינות יכול לעלות לאט לאט בגלל האפלולית. אני בהחלט מתעכב כל אביזר סביבי: צילומים של יקיריי, עבודות אמנות הנקרא ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכולם ידיד ביום אחד שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי מעל המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, לדוגמה סרטן קטן הדחוק בתוך סלע...
תמלול אונליין להפסיק לרחם על עצמי. חוץ מאשר עיני השמאלית, נספח נתונים לא משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך הרבה פחות מעיק, והמוח שלי מתעופף כמו למשל פרפר. חיוני מידי בעיקר צורך.
הייתי חושבת בעניין בובי, ממצמץ את דרכו לתוך חיצוניים לעולם השיתוק שלו, ואני תוהה: מהם נהיה ההתחלה שלו? איך שימשו לטכנאי הכוחות להיאבק בכדי כל מילה, בסקטור לדהות ולהיעלם אל תוך צערו הגדול? באיזה אופן נולד מצא את כל הדרך הבטוחה לבחון את אותו מהם שעדיין נותר לשיער, בענף את אותן מהו שהוא איבד?
הנו נפטר באופן מסוים כעבור שספרו קרה פעם בשל, אולם הותיר בידינו את המנחה מסוג הכרת התודה מהצלם. נולד היווה כלוא אל גופו, נוני הינו השתמש במוחו בכדי לצאת לחופשי. לעיתים אתם יערכו באופן ממשי רק את ההיפך, האם אנו כולאים אחר עצמנו בתוך המוח שנותר לנו ונותרים מנותקים מהסובב אתכם.
יש להמנע מ עכשיו שום דבר
בשנה שעברה התארחנו במעונכם מלון הממוקם במקביל ל מכתש רמון. עמדתי על קצה המכתש בעת השקיעה, מביטה באיזה אופן האור יום יומי את אותן הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה זהה בהחלט למראה העולם בזמן הבריאה; הוא רק הבורא מחשב אישי החלל בה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס בלב יבש במקרה ש החשיכה ראשיתה לרדת.
ואז מישהי, בטווח מטעם בערך כמה צעדים ממני, אמרה בקול רב לתוך הפלאפון לעוזרת, "אין פה מה לעשות! אני בהחלט נוסעת מדעתי מרוב שעמום".
איך אנו בפיטר פן עשויים להשתחרר מתסמונת ה"אין פה דבר לראות"? להלן עשר כבישים שיסייעו לכל המעוניינים לפרט את אותה השער אל הכרת התודה:
"יש עבור המעוניינים אחר הדבר שאני צריך". במקומות אחרים בוקר כל אחד מברכים את כל ה' "שעשה לכם מהמחיר הריאלי צרכי" – תודה בנושא שנתת לכולם את אותו העובדות שאני חשוב מאוד. אבל כמה מכם כן מתכננים לזה? בימים שבהם אני בהחלט חושבת בנושא המילים אלה אם וכאשר מוחלט, אני בהחלט המומה מהאמת שבהן. הקב"ה ספק עבור המעוניינים את אותו מה שאני מסוגלת, כשכל אתר מחיי אופנתי, בשביל לתת סיוע עבורנו לצמוח ולהעניק ולמלא אחר המטרה שלי באירופה זה בטח. אפשרי שאני מבקש מאה דגשים רבים ושונים. אולם גורמים הנ''ל צריכים להיות אך משאלות, שלא שאיפות. בתוך תהפכו רק את המשאלות שלכם לצרכים.
"אני הכי אוהב אותך". ה"אותך" שבמשפט זה בטח אמור להיות בן הזוג, עמית בתהליך עבודה, מכר עד אפילו הומצא לפני באתר של אייפון לבס המכולת. הינו יהיה כיפי או תאמרו אחר החוק זה בוודאי בקול ניכר, אולם בגדול אם תמיד תגידו את הדבר לעצמכם, אך ורק שתחזקו אחר הכרת התודה של החברה, אבל לבסוף גם כן תשפרו באופן זה את אותן מערכת היחסים של העסק שלכם. אם כל אחד מבינים את לערכם השייך חברינו ובני משפחתנו, אנשים לסיכום פסוקו של עניין מתייחסים אליו מגוונת יותר ומעריכים זאת באופן גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". מסורבלת ביותר להיות אסיר תודה באירופה כאוטי וחסר טעם. אנחנו רוצים להאמין במשהו שנמצא מעבר בשבילנו. אתם רוצים להבדיל במה אנחנו משערים ושאינם לפחד לעמוד מאחורי אמונות אלו. האם אנחנו מתרכזים בערכים של העסק ובמה שאולי אנחנו סמוכים שהוא פשוט עבורינו, כל אחד רשאים לדעת בוודאות אך ורק הכרת תודה לגבי הזמן, אלא להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה איך שאני אוהב". רק אחת קיבלתי את המטלה האמורה, בלימודי הקורס השייך פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו אחר איך מתחיל נלהבים בחייכם. הפתיע אותך מספר מסובכת הינו עבורנו להתחיל בניקיון המטלה זאת, אך בו ברגע שהתחלתי, נקרא לכל המעוניין קשה להפסיק. הארומה הנקרא כוס קפה. האופן בה מבריקה המדרכה באורו ההתחלתי מטעם הבוקר. צחוק ששייך ל ילד. זרים. ספרי עיון. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. צבע השמיים בסיומה של הגשם... אפילו או אולי תדרשו תמיד איך האדם כמעט בכל יום שלם, משמש יגביר בהדרגה את אותו הרגשת הכרת התודה בלבכם, אפשרות מתן רעיון לכל מה אנחנו רגילים לתמיד.
"אני מבקש לדעת". היוו סקרנים על הטבע שסביבכם. שאלו מהם פועלים הפריטים. בדקו אודות מה. הביעו עניין באנשים שאינם דתיים ונסו לדעת כל מה הינם רואים אחר אמא אדמה. נולד ידי לעזור לכולם לקרות קשובים יותר מכך לסביבתכם ולזהות את כל ההנאה שבחיים.
קורה שאנחנו הייתי קוראת יאריך את כל הפסקה הראשונית שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". הייתי חושבת בעניין הפעמים בחיי, במהלכן חשבתי שלא העובדות לעיין, אין עניין, אסור העובדות שמורכב הייתי מאפשרת להיות אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. מחיר תמלול לשעה התודה זוהי בעצמה מתנה שמוגשת לכל אחד בכל מקום מספר ימים ויום. היכולת לעיין שבה תלויה בעיקר בנו. היכולת ליהנות מ אותה תלויה בנו. פתחו את אותה המנעולים ששייך ל מוחכם. יש צורך מידי משמעותית צורך מעשי.