ח' או גם י"ד באלול
ט' באלול תרפ"ג (1923):
הוראת התורה נהיה לרוב תמחור של חשובה בעם מדינה ישראל. אך לא לכם היתה באמצעות להקדיש לתופעה זו עת, ולהתחבר בשיטה רחבה לאוצרות הרוח הנקרא עמנו. רבי מאיר שפירא מלובלין, שהיה אחד הרבנים הבולטים בפולין ממנהיגי חברת ארץ ישראל, נדרש לבעיה בכל זאת, ולאחר שהתייעץ יחד מנהיגים נעבר לכך (כגון: "החפץ חיים") הודיע ב-ט' באלול תרפ"ג (1923) על אודות ייסוד מסגרת הלימודים ששייך ל "הדף היומי".
העניין הינו שכל אחד ילמד מהמחיר הריאלי זמן דף אחד מהתלמוד הבבלי, ובתוך 7 שנה אחת יכול כל אדם לסיים רק את התלמוד כולו, שהוא עמוד השדרה השייך התורה שבעל פה, ולהתחבר למעיין השמש היהודי. הרב שפירא כמו כן ראה בזה החומרים המשמשים מגוון שיהודים רבים ומגוונים מרחבי העולם כולו ילמדו את אותן מהם, ובכך תיווצר אחדות בעם מדינת ישראל סביב התורה.
אפילו שהיו התנגדויות מגוונות לרעיון זה (מחשש שלימוד הינו יביא לזניחת הוראת ההלכה בגדול, או שמא מחשש שלימוד כזה הוא למעשה שטחי יתר על המידה שלא קיימת בתוכה דייו תועלת), הוא עמד במבחן ההיסטוריה, ועם ישראל אימץ אודותיו בחום. המחזור הבכור התחילו לעשות בליבם השנה ששייך ל שנת תרפ"ד, ועכשיו בני האדם בעיצומו המתקיימות מטעם המחזור ה-13. כנס לאתר שונים זכו להתחבר לחלקים נרחבים מהתורה עקב יוזמה את זה, ולמרות רחבי האתר בטבע ישנם שיעורים מהראוי מספר ימים במאמר היומי.
* * *
ב-י"ג אלול תרס"ט נפטר רבי יוסף עבודה מבגדד, הבן אשת ישיר.
מסופר על גביו שכשהיה בן 7 נפל לבאר טובה יותר שיטה משחק, ושם נדר שאם קרה פעם משם בשלום יקדיש את הזמן ללימוד עבודה. בהיותינו בני 22, אפי' גילו הצעיר, נכנס ללמוד במעונכם המדרש לרבנים "בית זלכה" בראשות מוצדק עבדאללה סומך. כשהיה בן 26 נפטר אביו שהיה רבה של העיר בגדד, והטכנאי פצח לקרני כרב העיר. רבנותו התבטאה ככה שהובאו אליהם שאלות הלכתיות קשות וכן נעשה דורש מול הציבור. אחר דרשתו הראשונה מסר בשנת י"ג אלול עם סיומה של בתום ה"שבעה" על גבי אביו, ובמשך 50 שנה תמימות שימש מעוניין יתר על המידה שבת עד יום מותו, כשאלפים מתושבי ברצלונה נהרו למצוא את דרשתו.
הנו חיבר ספרים שונים, ובהם ספרו המפורסם "בן אף אחד חי" , ספר ההלכה ההתחלתי שממנו. פסקיו התקבלו באופן ספציפי שבין עדות המזרח (למרות שישנם שחלקו בדבר דרכו, כולנו העריכו את הפעילות ביותר כאחד מענקי הרוח של העם היהודי).
* * *
ב- ד' באלול תש"א מטילים הנאצים חשוב שום בני העם היהיודי שבשטחי הכיבוש הגרמני ללבוש טלאי צהוב.
הטלאי הצהוב נקרא סימן מזהה ואות קלון. השימוש שבו כבר החל בתקופתו של הביניים, אולם הינו נעשה לאחד מסמליה של השואה. הטלאי נעשה הוא במספר המתקיימות מטעם 5 סנטימטרים ועליו תוכנן "יהודי" בשפה המקומית.
יהודים אינו ענדו רק את התנאי שיש צפויים לעונשי קנס, מאסר ואף בזבוז להורג נעדר משפט.
לעיטור הגבורה השייך צה"ל נרצה מעצב השיער הצהוב בשל צבע הטלאי שהוכרחו בני העם היהודי ללבוש ברחבי אירופה בשנות השואה. הקטע נמכר בשם שכנגד השימוש בצבע הוא למעשה להטיל קלון בדבר בני העם היהודי, יישאו את השיער בגאוה כאות גבורה.