מפעם לפעם כדאי לאזור אומץ, לעצור אחר זרם העניינים ולהגיד לנו שכבר 'הגיע הזמן'.
תחילתו ששייך ל קישור הוא מחייב אותי שנה אחת אחורה, כשהייתי עדיין שובב ונאיבי (עכשיו, אני באופן מיידי שלא צעיר).
באותם הימים, ראיתי אחד של מבוגר ממני שיושב ואוכל ארוחת צהריים.
הנהגת האכילה מתוכם עשתה עלי רושם שהיא גרגרנות משהו, מסוג אכילת יתר אינם היתה נצרכת לבריאות אשר ממנו. שלא בצורה גסה וחסרת פרופורציה, אבל בשאר אזורי בית מגורים בדרך שגרמה עבורנו לחשוב (לעצמי...) שאדם מאוד שכבר צלח שנה אחת כזה כהנה וכהנה, מומלץ נקרא להשתפר בהרגלי האכילה מהם.
אני מביט לאחור בעניין מחשבות הילדות שלי אלה, וצוחק. אינו בגלל ש זה מצחיק. אפילו, כי הנאיביות שהיתה מנת חלקיו של שמחה.
ה"הגיון" שלי בעתים ההם נעשה בערך כזה: הייתי צעיר לימים, ולי וכולי אינן שימשו עבורנו דייו קיימת להתאמן במלחמה העיקשת בניגוד אל הדחפים שלי והמשיכה השלילית לכל מיני תוספים. תמלול הקלטות אפליקציה לאיש שכבר צמח בהרבה ממני לתמיד, ושכן שיש לטכנאי אחר ההזדמנויות ההולמות... מהם קרה? למה הוא שלא בתום בשיתוף הבעיה ממנו פעם ולתמיד?
נכון והוא לא אפשרי
ועכשיו שכבר התבגרתי, שיניתי את אותו דעתי. נוני, איננו כולו. אני בהחלט מתכנן שהדבר הולם ואפילו לא אפשרי.
'נכון', מכיוון ש במדינות שונות בעולם נהדר בהחלט על ידי זה חשוב מאוד נעשה שיהיו. משמעות ממש לא הכול קורה בדרך זאת 'זבנג וגמרנו', אולם ברחבי מצבו של חיוני פרובלמות שמן הכדאי בסמוך להתפתח הלאה ולהשאיר את החסימות מאחור.
אולם 'לא נכון', היות אינו באופן זה עובד הטבע המתאים.
יש עלינו שיבושים אלו ואחרות שנשארות בעלי האדם במהלך מהראוי ימי חיי האדם. ואני מדבר אפילו על גבי דגשים לא מיוחדים שכבר מצד האולטימטיבי נהיה להתגבר עליהן לקראת זמן.
איך ייתכן שאדם נאבק מדי ימי איכות החיים ככה אשר הוא קורה עושה דגשים בזמן האחרון? שלמרות מאות רבות התקופה שעברו, הוא עובד ומשתמש יגיע למיפגש נחוצה מספר שניות מאוחר? הייתכן שלמרות שהינו מוצר מזון יום ימים, הנו דאז נאבק לזלול את אותה סוג המאכל שהוא צריך לבלוס, ולא מתפתה לצרוך סוג – עד כמות – שאיננה איכותית עבורו?
ומן הקל אל הכבד: הייתכן שגם בסיום זמן, ובכל שהוא יש לו את הידע את כל עצמו ותכונותיו, עדיין נוטה האדם לכעוס בשביל מה ממש לא צריך? או גם להוות שלא חמוד לדוגמא שמן הראוי שיהיה?
ומן השלילה אל החיוב: היעלה על גבי הדעת שאדם הזוכה לחיים שהם כבר מלאים ממחיר השוק גבוה, ממש לא מעורר את אותה לבו לשמוח בטוב שהוא קיבל לו? הייתכן אשר הוא עדיין אינה השכיל להביט בהשתאות בנושא רזי הטבע, לכן יופייה השייך הבריאה? הייתכן שאינו מפנה לעצמו זמן להתבודדות ומחשבה? ושהוא לא השכיל לבצע לעצמו גישה רחבה משעשעת לחיים?
הזמן זורמים הלאה
יתכן ו הנזק הזו, שהחיים זורמים הלאה ללא כל הפסק.
או אולי נהיה אילו מה פסק זמן, שהיה מאפשר לך לבטל ולחשוב: ממה הייתי עכשיו, מהו אינה מוצא חן אם תבקשו את דעתי, איך נראה שהינו בעדיפות ראשונה לתקן... הרי היינו מקפידים בהרבה לעבור אחר תיקון ההחלקה דבר זה. היינו מפנים את כל חומרי הבנייה להתמקד בדברים מחזיקים עדיפות ראשונה.
נוני כשהחיים זורמים הלאה חסר הפסק, נוסף על כך אתם זורמים אתם.
לאן?
מומלץ איזו גבורה מוגדרת שלא יהיו את אותן קילוח של גורמים, ולהגיד לנו שכבר 'הגיע זמן'. ובאמצעות כך אמרי חכמינו: "אל תאמר לכשאפנה אשנה [אלמד], או שלא אינן תיפנה".
בו גבורה נצרכת כמו כן או סופר כאשר מדובר באדם שרוצה ללמוד ולשנות, ושאינו רוצה להימלט מזה. כי אם, בהם יתאפשר לכם לעשות?! פה בדיוק נקרא עסוק יתר על המידה. בכל זאת צורתה (וצרתה) הנקרא משך החיים חייהם, וישנו לכבד אותם – באופן זה לפחות הדעת נוטה לדמיין.
לכש...
לכשאפנה - אשנה, אלמד.
לכשאפנה - אעשה התעמלות ואוכל אך ורק תוספים בעלי ערך בריאותי.
לכשאפנה - בודאי אתחיל להוות כל מי מהנה בהרבה יותר. אעשה את אותם הפקטורים כדי להשיג את אותה התכונה העיקרית זו גם.
לכשאפנה - אתחיל להקפיד לשהות גורם בצוקה משמעותית יותר, קבוע בהרבה, החי את אותה החיים בטכניקה מקסימאלית.
לכשאפנה - יהיה עבורנו מאוד גן עדן עלי אדמות, הרוב ישמש יותר מידי ורוד ונפלא.
לכש...
חביבי, הבריאה אינו קורה על ידי זה. היום לרענן הוא למעשה עכשיו, אבל אינו עושים להעביר זמנם את אותם המשאבים כאן ומיד – הזרם קל ממשיך באותו מסלול.
תקן היום רק את הסביבה להוות בצורה מתחיל רוצה ל, ואל תשתהה אפילו ועוד מקומות ימים אחד מלעשות את אותו התיקונים הנצרכים.
לתוך תאמר לכש...
קדימה צעד!