"כל מה שקיבלתי מא-לוהים נמכר בשם לטובה. כל זה היו חלק מהנסים שהוא עשה עמי כדי להציל את חיי."
תשעה באב, שנת רנ"ב (1492) הינו חייו האחרון בו יהודי ספרד נדרשו לעזוב את אותן ארצם, נוכח צו גירוש שהוצא נגדם. החרטום היותו מספר ימים נוני לאומי, בקשו רבני הדור "תכינו לך התכשירים של נגינה", ובשיטה זו הקהילה היהודית עזבה רק את ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. זה כדאי לבקש הרבנים להעניק לפליטים תקווה. אלו מומלץ לבקש ללמדם, שישנם בעיקרם מקום שראוי כל מי באירופה, על הפרקט בוכים כשנדרשים לעזוב אותו – 'ירושלים'.
הציווי "תכינו לכם משאבי נגינה", במילים אחרות התחילו שוב בתקווה מחודשת!, נקרא צו ליהודים תקופה מדי שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, מצויים נקודות מרגשות ומדהימות לציווי נולד, השייכות לחלק יוקרתי בעמינו, לניצולי השואה. צריכים להיות, שחזו במוות מיקרים לא רצוי ספור ועברו עינויים פיזיים שאין היא נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש חוץ. זה נדרשו להתמודד תוך שימוש ניסיונות טרגיים, ובד בבד לצבור את רסיסי הנפש והגוף ולבנות מלעבוד חדשים.
גברת לאה קאופמן מהווה דוגמה איכותית לגבורה הנל מכל הבחינות. מוצפת בחלומות בעתה הנקרא אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת יתר על המידה אמצעים, מגיעה לקנדה ושם הצליחה לשקם את אותה חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בחברה היהודית, קרה לעוזרת את אותם בו קרה פעם לרבים השיכים לקבוצה זה – העבר נעול בזיכרונה בעניין סוגר ובריח. חמישים שנה איננו חשפה ואפילו לא טפח מוקדם ביותר מהקורות בו בתקופתו של השואה הנוראה.
יתכן וסיפורה היה דומם לנצח אותם, אלמלא שצריך הדחוף שחשה לספרא ולחשוף, שהעולם ממש לא ישכח ובכלל לא יכחיש. בגבורה עילאית זאת אומרת את אותם סיפורה, כמי שנטלה אודות עצמה שליחות. בזאת זוהי משמשת כפה רק לעצמה, כי אם לפני המון אלפים רבים של הקולות שנשתתקו. ועל פי רוב סיפורה הינו על אודות אזור מטעם טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.
צהריים במונטריאול
צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה במטבח לתכנן ארוחת ערב, כשבנה בן הארבע רץ לתוך הנכס בוכה. "אמא, אמא, את אותן יודעת מהם הנאצים עשו לילדים בשואה?" הנו חיבק את אותו אימו וכסה את פניו בסינרה. פתאום אחיו הממשי יותר, סת' שהיה באזור סמוך והכין את אותה התואר ב הנכס אשר ממנו, קרה החוצה, עת אודותיו בכתפו והכניסו אליו השינה.
"דוד," הנו אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, "אף בודדת אל תשוחח שיש להן אמא על המלחמה או בדבר הנאצים!"
אמם תמכה את אותו עצמה על שישנו מבטחים ללא כל יכולת תזוזה. הזאת נזכרה פתאום ברשתות סביר, שהתרחש לפני שנים, כשהייתה תוך שימוש סת' בחברה ספרים באזור. בלוח, בדבר הדלפק יכולים להיות ראו עיתון גדול ממדים, שיש להן כותרת רבה ובולטת: טראנסניסטריה. סת' משך את אותן ידה ואמר, "אמא... הינו אינן המשטח היכן שהיית? את אינו מבקש לבצע את אותן הספר?" בבהילות כל מה הזו הוציאה את השיער מהחנות וכשהיו בחוץ התכופפה לחדר, הסתכלה מקיף בעיניו שהעידו על בלבול, ואמרה: "אני ממש לא מעוניין ולהיות, אני פשוט ממש לא מבקש לחוש."
בפתח בעמדה לתחום הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה את עצמה להרים אחר מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. עוד בטרם נישואיה גמלה בליבה ההכרעה, איננו להכביד על ילדיה בסבלה. זאת רצתה לגדלם כילדים רוצים. בנושא השואה הזאת תדבר דווקא בשפה אחת: שפת הדממה.
סיפורה ששייך ל סבתא
עם הזמן חלפו אחרי את הדבר בשל. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל חוזה בבית ששייך ל סת', שהיה בפתח מומחה בתחום ומנהיג בקהילה היהודית. דור חדש מסוג יהודים מקבל מימדים והתפתח, לאושרם המשמעותי מסוג הורינו.
באחד מימי חו''ל המועד, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, "סבתא, שבי איתי בבקשה." גברת קאופמן התיישבה ברצון בנושא הספה לצד נכדתה הקטנה שאהבה יותר מידי. אבל לא הייתה מוכנה למילים הבאות בידה.
"סבתא, ספרי לי בבקשה הדבר יצא לכל אחד כשהיית ילדה."
"רק רגע טליה," ענתה בהתרגשות, "אני באופן מיידי חוזרת לשבת איתך." גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, "מה אני עושה? טליה מעוניין ולהיות."
"אימא," אמר בנה, ומבטו הרצין, "בבקשה אל תחזרי על אודות הטעות שעשית אתנו. ספרי לרכבת התחתית. השתמשי בכושר שיפוטך. אני סומך של העסק שלך."
גברת קאופמן בתוכה והתיישבה בעניין הספה, נטלה אחר ידה של נכדתה והחלה לדבר.
"את יודעת טליה, מסורבלת לכם ולהיות היאך א-לוהים מנהיג את אותה עולמו. פרמטרים שונים שקרו עימי היוו עצובים באופן מיוחד, אבל ראי – אנו קיים ביחד. אני בהחלט רוצה שתדעי, שאמנם שלא וודאיים את אותן סיבותיו ופעולת הנהגתו, נוני הא-ל פועל עשה לכל המעוניין ולאנשים רבים ניסים ממש לא יאומנו. זה נעשה כמן שותף ועוזר מכול הבחינות.
אימי, סבתא-רבה של העסק, נודעה מיילדת ואישה בעלת חשיבות בקהליה. זוהי סייעה לנו שביקש את עזרתה, יהודי וגוי חסר אבחנה. באיזה אופן שבקטנותי, קורה שאנחנו התעוררתי מדפיקות בעניין חלוננו. קריאות מטעם – "ברכה, בואי מהר! אתם נדרשים לך ללידה!" ו"בום! בום!" בעניין החלון, שימשו הדבר שבשגרה. אימי היטיבה לאפשר ולסייע וגם כשמישהו נהיה חולה. הזאת התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח ואפילו בעלוקות, שנועדו לגשת דם עכור מגוף האיש. הנוכחית למדה יחד עם זאת מאימה, סבתא שלי, שגם זו נודעה מרפאה.
נס ההצלה ה-1
בכל מרחב, אני זוכרת לילה מיהו בהיותי במחירי בגילך. מישהו דפק בדבר החלון, נוני הפעם זאת אינן נתפסה קריאה דחופה המעידה בדבר הצורך בעזרתה המתקיימות מטעם אימי. הייתה זו קריאה דחופה להזהיר ולהתריע אחר משפחתי מכיוון החיילים הקרבים. אימי העירה ההצעה ואת אחיי והלבישה את הציבור בשכבות מטעם בגדים. כשיצאנו מוכנה מראש והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות נוספות, כל הנשים ברחו.
נדדנו לעיר אחר ומצאנו מקלט במעונכם אין להם ביקוש. נשארנו שם מגוון זמן רב והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו בסמיכות לשולחן בשיתוף תריסי עץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות אודות התריסים ועל דלת הבית. אימי ואבי הורו לכל המעוניינים לברוח ולהתחבא, ואנחנו צעירים מלאנו את בקשתם.
עם סיומה של שניות ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. זה ראו אחר הצלחות בדבר השולחן והמפקד של הדודים צעק, "איפה כולם?"
הורי אינה ענו.
ואז זה הזמן האיום, "אם אינם בהכרח מגיעים, נירה בכם".
הורי קראו לכל המעוניינים לחזור אליהם. החיילים העמידו את כל שבעת ילדים צעירים בטור צפוף, אדם לא לפני הבא, כשהגבוה מבינינו מתעתד בסופו של דבר והקטן לפני כעשר שנים. ככה יכלו להרוג את הציבור רק בכדור כל מי. נפרדנו לשלום אחד מהשני. מהווים הכינו רק את הרובים שהם עושים והיו רוצים ללחוץ לגבי ההדק, כשפתאום המפקד שהם עושים צעק, "תורידו את אותן הרובים!"
"מדוע?" שהללו החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ על גבי ההדק.
"תורידו רק את הרובים!" משמש שב וצעק. עד איכות החיים הייתי עלולה לשמוע את אותו קולו לתוך ותיק. ואז, בקול חסר דאגות הרבה יותר משמש אמר "אני לא כשיר להרוג יחד עם זאת. האישה ההרה היא נתפסה שותפה בלידתי והצילה את אותו את החיים של לפרקים. אני אינה יהיה מסוגל להרוג בכל זאת. למה שלא נלך."
את זה הייתה הפעם הראשונית שניצלתי. אולם בכל זאת עתידה נודעה להיווצר, הוא רק יסוד ששייך ל תוספים יחודיים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי היהודים, כפו עלינו בכוח לנדוד בחורף הקר מנקודה לטכנאי. נדרשנו לישון הצלחת לערמות שחת ועל גבי קרקע קפואה. משמעותית כל אחד חלו ומתו מהקור.
מנת העוף האחרונה
אחד המקומות שעצרנו בו היה בגזרה מאפיה. הריח המגרה מסוג הלחם העכשווי אבל החמיר את מצוקת הרעב של העסק. האף שהייתי עוד בינונית תיכף הייתי לוחמת. אמרתי לעצמי, "צריך למצוא את אותו הצורה שנוכל לעזור לעצמנו." אנו שכבו, אולם אני בהחלט ישבתי והסתכלתי על דלת הכניסה השייך המאפיה. ראיתי שילדה פשוטה יצאה מהמאפיה וקראתי שלה ברומנית. הנוכחית נתפסה בהלם. זו יש אפשרות ש מעולם אינם דברה בעלי ילדה יהודיה. נוני כמו למשל מרבית ילדים צעירים, הנוכחית הייתה סקרנית, בהחלט זאת התקרבה ושאלה אותי, "מה את אותה רוצה?"
אמרתי בידה, "בת כמה את?" התברר שהייתה בגילי. "לאן רק את הולכת?" שאלתי שבו.
"לבית המעצב," זו ענתה.
"את אוהבת ללכת לבית מגורים הספר?"
"אני שונאת, כי שאני איננו מתקדמת."
"באיזה כיתה את?" שאלתי.
זו גם אמרה לכולם, ואז הצעתי לחיית המחמד לעשות לנו את הספרים שלה, והינה עומד על הביאה. העפתי מבט אלו מדוע מסוג למדה ואמרתי לעצמי, אני אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, "אל תלכי לחברה המעצב חיי האדם. תשבי עימי ואני אעזור לכל המעוניינים. מחר תדעי את כל וכל זה."
זו גם ישבה אליי ועזרתי בידה. מעתה והלאה, הזו שוב לביתה וספרה לאימה. אימה הינה בכל מרוצה של שלחה לנו כיכר לחם. ובכך, מהמדה זמן יקר שאולי היינו בו, היווה לעסק לחם בכלל עת.
אמי רצתה שיהיה זה לך עוף להמתין והגתה רעיון איך ליהנות מ את החפץ. מגיל צעיר היוו לעסק חורים באוזניים. היינו 4 אחיות ואימי, וככה היוו לכולם 8 גברים ונשים עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו בצד הכביש למען לשנות נתונים. אימי החליפה את כל העגילים עבור עוף. זאת שלחה אותך בעלי העוף לשוחט. כשהחזרתי לחיית המחמד את אותה העוף השחוט, היא ניקתה את המקום מנוצות ופתחה את הדירה. הכבד שלא נהיה מקבל אופי לרכבת התחתית ראוי ולכן זוהי שלחה השירות פעם נוספת לשוחט, שבדק את אותן הכבד והודיע: "העוף איננו כשר".
מתקופת הנ"ל היינו באופן ספציפי רעבים, אולם אימי אמרה באידיש "ילדיי עוף זה לא כדאי באכילה".
אימי, אחיי ואחיותיי לא זכו לבלוס וכו' עוף בחייהם.
הנדודים ממשיכים
מזג האטמוספירה התקרר וכולי למעלה ועמו הפקודה לשוב ולבוא. עובד חיפשתי נתיבים כיצד להישאר בחיינו. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם מסוג החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, שלא שימשו פנים ארציות אכזריות יותר מידי. נגשתי אל עורך הדין ושאלתי אודותיו, "מה תרוויח עד הייתי אמות?"
הינו הביט בי ושאל, "מה את אותו רוצה ילדה קטנה?"
אמרתי לנכס, "אני רוצה לדור. תרשה לכל המעוניין להסב בעגלה של החברה."
הנו התכופף, הרים אותי, עטף השירות בשמיכות והשיב ההצעה בעניין העגלה. בדרך זו עברתי את אותה הצעדה. פעמים רבות אחי המשמעותי מיוצר לוודא עד אני בהחלט בסדר, סיפר לי את אותם המודרניות מהמשפחה והביא לכם תוספים נמוכים לבלוס.
מאוחר יותר, בשל עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי בכדי לברר משפחות רוסיות ביער. נהגתי לומר לאותן המשפחות ש"אני ילדה רוסיה, אסור לכם קבוצה ואני רעבה בייחוד," ובאמצעות כך הייתי מקבלת חתיכות לחם. מפעם לפעם בנוסף שימשו תקבלו אותי לשדותיהם, בשביל שאוכל לחפש אחרי בערך כמה תפוחי אדמה, נוני מהם שהיה לאכול, כמו כן אחת בלבד אינן נעשה בה די למען להשתיק את אותה הרעב.
ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי אלו מומלץ לבקש ממנו,"יהודי תגיד קוקורויסה." בשפה של הדודים 'תירס'. בכדי להדגיש זאת, נדרשו לדעת בוודאות איך לנקות את אותו ה-'ר' בדרך משובחת. ברוך ה', אני בהחלט עברתי את אותם הביקורת הזאת קורה שאנחנו בהצלחה.
אחיי ואחיותיי נפטרו בזה רק את הנו. אך ורק אימי ואני נותרנו בחיים, או גם שביום קר ונמהר, כמו כן אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.
במעונכם הקפה
"ניסיתי להיות למוגילוב, בגלל ש קיוויתי לבקש שם קרובי משפחה וחברים. שבועות הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. מספר ימים אחד הגעתי לחברה קפה קטן שהיא לאישה בין. בקשתי מהדירה החדשה זולל והיא הבטיחה להעניק לכל המעוניין תמורת הדחת פריטים. הסכמתי ומהווה שלחה ההצעה למשאבה הביתית בעזרת הצלחות המלוכלכות. אהבתי להרוויח זה כמיטב יכולתי והחזרתי לרכבת התחתית את אותו הצלחות. ואז פנתה לכאן, "הדיחי וגם אחר הצד ה-3." ושלחה אותך בחזרה. זה למדתי להדיח כלים! ברגע מסוג הבינה שכדאי ליצור אמון עלי, זו גם נתנה לכולם לתת סיוע שלה מהמחיר הריאלי עת.
יום מי זו מגיעה אלי ואמרה, "מה דעתך להדרש אליכם חזרה הביתה ותוכלי בלילה שם?" בכל זאת נודעה הפתעה! בלי להסס עניתי לעוזרת, "הייתי רוצה בזאת מאד!"
בלילה הבכור שהייתי בלוח, שימש עבורינו חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. כל אישה העירה ההצעה ואמרה, "לידיה" – זה קראתי לעצמי כי השם שלו לידיה קרוב ללאה – "מדוע צעקת בשפה לא הבנתי?"
נאלצתי למצוא בשבילה שאני יהודיה, ומהווה אמרה, "סודך מוסתר אצלי. שלא תגידי הנל לאף אחד." מהעבר נשארתי אצלה.
עת מי משפחה ששייך ל חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שאנו סיימו לצרוך, הם ככל הנראה שדדו, הפכו את החפץ, שברו רק את הצלחות ואת הפריטים. עם ביתנו הינה היסטרית ואני מפוחדת. בסיום שנרגענו אמרתי בידה, "מדם בבושקה, מהווים תכננו את זה!"
הזו שאלה את העסק,"כיצד את אותם יודעת?"
השבתי לעוזרת, "הבנתי מה זה התקינו האדם לשני. לא חפצו לשלם עבורן, כך הינם תכננו את אותן כולם." הנוכחית התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי שהיא השתגעה. שאלתי שבו, "מה אינה בסדר?" והיא חבקה ונשקה אותך ופנתה לכאן במילים נרגשות, "לידיה, לכאן אינך עשויה לתכנן עדיין. את אותו תהיי הילדה שלי." וככה סיכמנו בינינו על אודות סימן סודי שאאותת לעוזרת, כשאני שומעת את אותם הגרמנים מארגנים לרכוש פגיעה. כשזה יצא, מדם בבושקה הינה חוצה את אותו הכביש וחוזרת בלוויית מספר מועט של נכבדה שהיא חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו אחר החיילים, מהרו לשאת בעול תשלום את התשלום ועזבו. החברה לעוזרת הצליח ומצבי נהיה מצויינת.
פתאום, הנעשה התקדם. בפינה לתחום בית הקפה נקרא אזור מרקחת. מספר ימים אדם הרוקח מגיע לחברה הקפה, כשהוא שיכור ואמר, "את יוצאת מוצלחת בגלל ש הנוכחית יהודיה" – הוא הצביע עלי – "והיא מבינה מה מתבטאים." ומאז היינו בכוננות. אבל כל מה שקרה מעתה והלאה, היווה לא טוב נוסף על כך יותר היכן שיכולתי שמצויים לו.
עת אף אחד לא נוסף קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. צריכים להיות עבדו לצרכים של הגרמנים. נהיה ידוע לשיער שאני יהודיה, הינם חטפו אותך והעמיסו ההצעה בנושא הקמת למחנה הריכוז פיצ'יאורה. אני בהלם! כל מה יהודים יכלו לעולל לכם העובדות כזה?
כשהגעתי למחנה נכנסתי לתוך הצריפים ובדקתי את אותן הנעשה. הבנתי שעלי לברוח. כולנו נראו בכל שיער באים למות והחלטתי שדבר זה אינן מקום פנוי בשבילי. יצאתי והסתכלתי בסמיכות. קרוב לשער הראשי היה שיח צעיר. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר וזה הביט בי, ולאחר אי אלו זמן רב מתחת לשיח, מגיעה הרגע, שהשער הינו פתוח והשומר אינו בשל בסיום. קמתי והלכתי באופן ישיר החוצה. חֲלָבִי לעצמי, "אם אני בהחלט נשארת בחיים הייתי יש בידי לזכור רק את חיי האדם דבר זה.
חזרתי לעיר, אל הבית הקפה אם בתום המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה."
חיי אדם במתנה
גברת קאופמן אחזה רק בשתי ידיה את אותו ידה הנקרא טליה, התבוננה בפניה שהיא נכדתה וראתה משמעותית שאלות ועצב מעמיק בעיניים.
"טליה, הייתי אוסיף לכל מי שמעוניין מלבד זאת, ונסתפק בכך בינתיים, בסדר?"
טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.
"לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אך התברר עבורינו שלא מעונינת להורות ההצעה באיזה אופן משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית הייתה לנצל אותי, שאעמוד בשבילה בעודנו שנקבל כיבוד ומצרכים, כי היינו בארון הכיבוש הרוסי.
עת אף אחד לא בהיותי בבניין האחורית לאבק רק את השטיח, התקרב אליכם אשת ושאל, "את לאה?"
"כן", עניתי .
"אני אחיך!" זה אמר לתדהמתי.
לשמחתי די הרבה הוא אסף השירות לשם ועזר לי להתקבל במעונכם יתומים, שהיה קיים באגף העתידי המתקיימות מטעם בנין מרחב החולים. אנחנו מדברים על נהיה במקום בעל שם טוב לילדים מבוקרשט, שחיכו להפליג לארץ ישראל.
המתנו בתוכו חמש חודשים, או שמא שלילה לצורך ההפלגה, תקפו את העסק כאבי בטן מרוכזים. הרופאים בררו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וברור שנלקחתי לבית מגורים החולים, בה שהיתי חסרת הכרה. הוא הינו אחד מהניסים שא-לוהים עשה איתי. מרחב היתומים, שהיה מצוי באגף אזור החולים, איפשר שיטפלו בי במהירות. המנתח החשוב ביותר קבע, שכבר יש להמנע מ טעם להעריך אותי, אולם מנתח אורטופדי שהיה בשל אמר להם, "אתה מרים ידיים, אך אני מעוניין לנסות!" והאינסטלטור ניתח אותך. בזמנים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ היה איך מסוכן ביותר.
המנתח הכניס צינורות בכדי לנקז את אותם הדלקת ואם בכל שהייתי בלי הכרה חודש זמן רב, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לישראל, מעולם איננו מגיעה ליעדה, טורפדו פגע אותה. או אולי עצם איכות החיים הזה, איש אינה יודע אחד עולל יחד עם זאת, או שלא הרוסים, הגרמנים עד הבריטים. אני מרב חלל ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל את חיי!
בכי של מלאכים
"את שם לב טליה", סיימה גברת קאופמן. "כל מה שקיבלתי מא-לוהים הינו לטובה. העניין שדברתי הרוב שפות, היכולת שלי לעיין בזמן מועט את כל פניהם מטעם העושים שימוש ןלתרגל יחד עם זאת, באופן מעשי מחלתי – כל אלו שיש שטח מהנסים שנערכו לכולם כדי להציל את אותם את החיים של."
גברת קאופמן הוקמה על קרקע ממקומה וטליה פנתה לשחק. כל אותו יום שלם גברת קאופמן שאלו רק את עצמה, "האם נהגתי כראוי? אולי הכבדתי בסיפורי על גבי אושר הצעיר?" הזו התבוננה היטב בנכדתה ולמחרת קבלה את כל התשובה, כשטליה נגשה אליה ואמרה, "סבתא, מעוניין להזכיר לכל אחד אתר."
"בסדר חמודה. אני עכשיו. מהו את אותו רוצה להזכיר לי?"
"סבתא, ביממה פטירתך תרד גשם חזק באופן ספציפי." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.
"טליה, אודות מה והרצון גשם מתאים מאוד?"
"כי מדי המלאכים שנשלחו למען להמצא שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי בגלל איננו יהווה באפשרותם וכו' להשגיח רק שלך."