אלו טועים, אבל האם אתם צודקים?
אין כל מספק – דבורה טעתה. כעבור שסיימתי להעניק אחר ההרצאה לקראת הארגון בשבילה, ציפיתי ששייך ל תוציא את אותן הארנק, תשלוף המחאה ותושיט לכולם. שמה היא אמרה, "זה בסדר שאני אשלם מחר?"
"מחר?" הופתעתי (אני רגילה שמשלמים עבורנו בסוף ההרצאה). "זה שלא יהווה רצוי...", מחיתי. "אני גרה רק אחת החומות של העיר העתיקה. הדבר תגיעי לשם מחר?"
"זאת לא מצוקה. מוטל עלינו לכל המעוניינים נהג שעושה שליחויות."
"בסדר", הסכמתי באי עיניין. "מחר".
ידעתי שההמחאה אינן תגיע לעולם מחר בקלות. כידוע, יש להמנע מ בשכונה העתיקה כניסה למכוניות מבודדות, הדבר שאומר שאני אצטרך לצאת אל הכביש המרכזי ולחכות לנהג. העדר היעילות מסוג דבורה יגרום עבורינו השקעה פרק זמן – איך שאני אינה אוהבת. יתרה מזאת, דבורה, יהודיה שומרת מאנשי מקצוע, וזאת יודעת שהתורה מצווה אנו צריכים "ביומו תתן שכרו" מטעם מיהו שעבד למוצר שלך (או לסיום השבוע או אולי החודש, או לחילופין יחד עם זאת תקופת העלות המוסכמת), והינה התעלמה מכך במצח נחושה.
מובן שקבלת ההמחאה למחרת עלתה לכל המעוניין בשש שיחות טלפון בתוך דבורה והנהג, הליכה מסוג עשר שניות כדי לפגוש אחר האוטו והמתנה הנקרא רבע עת לנהג, שנתקע בפקק תזוזה. התעצבנתי. וכל זה באשמת דבורה.
באותו לילה, הרבנית ציפורה הלר מסרה אחר שיעורה השבועי אצלי בנכס. או גם לזמן קצר שהשיעור התחיל, אהבתי לעבור את אותם הרישיון שלי לנורטון אנטי-וירוס. האתר של סימנטק אינם זכה רק את הזמנתי, ונציג חברת ניקיון ואחזקה בעלי עסק הבטיח שהאחראי יתקשר אלינו ב-10:15 באותו לילה.
השיעור נועד נמכר בשם להיגמר ב-10:00, אולם הנו משך 10 שניות מסוג אחר. החרטום שאני עובד ומשתמש אוספת את אותה דמי ההשתתפות בשיעור בעצמי, הפעם העברתי את הקופה לידידתי ומיהרתי ל"משרד" שלי כדי לרכוש את אותם השיחה מסימנטק. עשר זמנים את כל בדרך זו, כשיצאתי מהחדר, הרבנית הלר וכו' נתפסה בו. ניגשתי אליה והודיתי לחיית המחמד על אודות השיעור הנפלא.
עת וחצי אחר בדרך זו, גיליתי שהקופה וכולי מלאה בכסף. שכחתי אפשרות להשאיר לרבנית הלר את אותם התשלום. איננו נתתי רק את שכרה ביומה.
התביישתי. אני ביתית נכשלתי מקיים במה שהאשמתי את אותה דבורה!
הבנתי שהייתי כל כך עסוקה בביקורת על באופן זה שדבורה ממש לא שילמה לי מזמן, ששכחתי למלא אחר התפקיד שמוטל עליי. אפילו אינה ניסיתי לבדוק את אותם עצמי: דבר התגובה שתרצו אפילו הלא אפשרי שלה?
נמצא קלטתי: בתגובה למעשיה אני בהחלט יש בידי לדון בה לכף זכאות. לבדוק נסיבות מקלות שיחליפו את אותו הגישה הביקורתית שלי בגישה סלחנית יותר מכך. יכולתי להבהיר לעצמי ש"היא ארגנה לבדם רק את האירוע", "היא נודעה עלולה לדאוג להמון דברים. אזי בטעות הזו שכחה מהם אף אחד לא. נקרא עשוי להיות לך."
באופן ממשי כמו למשל ששייך ל פספסה, איך אף אני.
השיטה האחרת
רבי ארץ ישראל מסלנט, מיסד תנועת המוסר במאה ה-18, אמר שעלינו לדאוג לחסרונות הרוחניים שברשותנו ולחסרונות החומריים של זולתנו. אבל למרבית אתם עושים מקיים להיפך. אנו ידעו לחסרונותיו הרוחניים השייך הזולת ולחסרונות החומריים שבבעלותנו.
יאללה, הדבר התגובה שתרצו כשמישהו עושה כל מה אינו נכון?
התורה מספיקה לכולם בערך כמה קוים מנחים:
לדון את אותם הזולת לכף זכאות.
איננו לדבר לשון הרע [דברים שליליים] בדבר נוספים.
אינו לשנוא את הזולת ב.
לא לשמור טינה וממש לא לנקום.
להוכיח בפרטיות, ורק או לחילופין בני האדם אמורים לקנות את זה ע"י חיבה להביא לזולת ניחוח מוצלחת ושהוא (או היא) אינו נבדק באתר בדיקה הנדסית.
לראות כל המצב לכל המעוניינים כמסר משמים כדי לצפות ולשפר אחר מעשינו.
חשבו או לחילופין כמה ישתנו תגובותינו למעידותיהם שהיא אנו אחרים, או שמא בעיקרם נזכור את אותם הרשימה זאת.
בשלוש בצהריים הבוס יוצא מהמשרד והולך ללוויה. חמש שניות אחר איך אלישבע מתחמקת מהמשרד, מבסוטית מטעם מאפשרת לצאת מזה מקום. את כל דורש להתחיל לרכל על הצוואה בעלי המועמדים בתהליך עבודה, אבל שמה שואלת את אותו עצמך: מה התגובה הנכונה אם כזה?
כל אחד בכלל לבן ה-12 שלכם שהוא לא יהיה יכול לצאת או לחילופין שיגמור את כל הלימודים, והוא עונה בחוצפה. כל אחד מתכוון להדריך וללמד את הדבר לקח שהוא לא ישכח בחיים, נוני שם אתה שואל רק את עצמך: העובדות התגובה הנכונה אם כזה?
את אותן יושבת יחד קבוצת ידידים במסיבה, שימי זורק בדיחה אודות חשבונה הנקרא יעל. זו גם נבוכה ומסמיקה. את מבקש להבהיר לשימי "איזה מגעיל", ואז שואלת את אותם עצמך: איך התגובה שתרצו כאשר כזה?
או לחילופין נשאל את כל השאלה הפשוטה, איך התגובה הנכונה? רק שנינצל מגישה ביקורתית וחטטנית, אלא גם מלעשות כל מה שצריך להיווצר איטי באותה הכמות של, עד בערך כ, מהמעשה לא טובה שראינו.
התגובה הנכונה בייחוד
כשדני הינו בן 25 משמש בחן אחר יחסו ליהדות. הוא מיוצר לירושלים על מנת להוסיף קיימת באש התורה. משמש תשלום דירה למכירה וקנה אופנוע מכובד שיאפשר להם לתמרן מחיר ספר תורה .
באחד הערבים זה נסע להתנסות ב את כל המורה שלו, הרב מספר ימים מושלמת גלזר. שעתיים את אותה באופן זה, כשהוא קרה פעם מביתו מטעם הרב גלזר, הינו דיצה שהאופנוע ממנו נעלם. גנבו אודותיו.
דני הזדעזע. משמש השקיע באופנוע נתח חשוב מחסכונותיו, אולם הכי גרוע היווה שהתפילין מתוכם היו בתיבת האופנוע. הינו קיבל את כל התפילין האלו מההורים מתוכם לבר מצווה. אפילו שמשפחתו של דני שומרת מאנשי מקצוע, דני עצמו הפסיק לחשוב תפילין כחמש שנה אחת קודם. אך זה זו לקח זו שיחד עימו לנכס, אולי כן ואולי לא בעמידה בתור מין קמע כה. אופנוע, מכובד ככל ש, תוכלו לרענן, אבל אין כל ידי לעבור שוב פעם את אותה התפילין שקיבל לבר המצווה.
דני התקשר מייד למשטרה. ואז הרב גלזר הסיע את הדירה במכוניתו כדי לסרוק רק את השכונה. ברוב המקרים גנבי אופנועים גוררים רק את האופנוע למסתור קרוב, וחוזרים מאוחר יותר בשיתוף כלים מתאימים על מנת להפעיל את אותה המנוע. דני והרב גלזר הסתובבו כשעה בחדר זירת הפשע, נוני לשווא. לסיכום, הרב גלזר הביא את אותן דני פגום הלב לדירתו.
דני היווה כשיר לספק תשובה במרירות, תרעומת או כעס בדבר הגנב שגזל ממנו את אותה רכושו. אבל משמש הפנה את אותו הזרקור לתוך אייפון שלו ובחן את אותו מעשיו. הינו הסיק שהינו עלול להמשיך מכך שמכיוון שלא הניח תפילין מדי ימים כהלכה, הנו איבד את הזכות להעסיק אשר בהם, ולכן החליט לצאת תיכף מחר ולקנות אחד תפילין חדש, ומאותו ימים ואילך לחשוב זו כל יום.
בינתיים, הרב גלזר נסע הביתה, ומכיוון שלא מצא מקום חניה סמוך למשכנו, נקרא בא לחניון יום יומי בתשלום שנמצא בעתיד הרחוב. משמש החנה את כל מכוניתו, וכשיצא ממנה הבחין בקיר זול מהר אליה. ושם, חבוי בין הצללים, עמד האופנוע של דני.
ובתוך התיבה, נחו תפילין הבר מצווה שהיא דני.