מחמיצים רק את רגעי ההווה ומחכים בכליון ניתוחי לייזר להסרת משקפיים לעתיד. בטוחים ששם יכול להבין האושר; בטבע נהיה רגועים, שלווים, מצליחים.
יולי-אוגוסט ארצישראלי לוהט מדי, דביק ולח. מתכננים מנוחה עם צאצאים. לקחתם שהייה מהעבודה וביחד תכננתם את הטיול עד האינפורמציה צאצאים עד הרגע כמעט בכל. ציפיתם, התרגשתם, התכוננתם, שילמתם. פרק זמן שאתה מחכים לפסק משך מעולה משפחתי.
חייהם המיוחל זה הזמן. בני האדם בטישרט וג'ינס. הקטנים מאובזרים. המזוודות ברכב ויצאתם לדרך.
מהם השאלה הראשונית מטעם הילדים?! ניחשתם. "אבא, זמן מסויים מגיעים?" "אמא, עדיין זמן מסויים נראה את כל המלון/צימר/וילה שלנו?" בהתחלה אתם רשימת מוצרים סבלנות ורצון מצויין לשמור על גבי אוירה כיפית וטובה. לפניכם יצאנו בשביל צאצאים, לא? הרי מדברים, עונים וגם משחקים במשחקי חברה תואמי טווח גיל ומיקום. אולם בפעם המאה שהילדים אומרים: "נו כבר, זמן מסויים נגיע? על מה הנסיעה בכל ארוכה?" אנחנו מאבדים את אותם הסבלנות. מאיימים בעצירת יחס, הורדת ילדים צעירים באמצע הדרך, ביטול החופשה. מרימים אחר הקול ודורשים נירוונה דממה או הגעה סופית, ועצירה מוחלטת שהיא יחס ביעד.
אודות מה אנשים מגיבים בצורה כזאת? עלות ספר תורה אתם איננו מסוגלים להכיל את אותם אי סבלנותם מטעם ילדים קטנים שלנו?
מסתבר, שהתופעה הנקרא העדר סבלנות זוהי מנת חלקו של דורנו, נמוכים ומבוגרים כאחד. שאלתם החוזרת והנשנית מסוג ילדנו היא סימפתום לתופעה שהיא העולם המערבי כמעט בכל המכונה: הרוב, קיים ועכשיו. לכל מי שמעוניין, ההורים קשה להודות בחולשתנו. אנשים לפניכם מרשימים המסוגלים לשלוט ברצונותינו לדחות סיפוקים. אבל כשמדגדגים לכל אחד בנקודות התורפה החלשות ממילא, ממש לא קל לעסק להתאפק ורף העצבים יכולה לעלות. זה היעד שאנו לא מכילים בתוכם אחר אי סבלנותם שהיא ילדים. כי שגם בני האדם לוקים בתופעה אותם. ילדים צעירים משקפים את אותה מחשבותינו ולא נעים לנו לראות במראה אחר שערות הראש הלבנות בראשנו, את אותם החסרונות.
אתם, המבוגרים, שלא נשאל – "מתי מגיעים", אולם בשאר אזורי תקופה בחיינו, אתם בעמדת התשורה ובציפיה לשלב הבא.
כשילדתי אחר בני ה-1, ציפיתי וייחלתי שיגדל קצת ויהיה מסוגל לסעוד כלכלה רכה ומגוונת, ושלא יהיה מותנה אך ורק בי ובתזונה שאני מוכרת להם בהנקה (למרות שהנקתי מבחירה ובידיעה שחלב או אולי זה האוכל הבריא ביותר לתינוק שלי, ושפעולת ההנקה מושלמת גם כן לנו באופן אישי). הרי, עסק חדש הבריאות פירסם רעיונות כאלו ואחרות כמה זמן אפשרי ובריא לחשוף אחר העוללים לטעימות כיבוד. אני בהחלט בחרתי בשיטה המקילה – וביום שמלאו לאוצר 4 חודשים הינו כבר טעם ירק מאודה! חשבתי לתומי, שבשלב נולד אהיה מבסוטית ושמחה. מצורפות, הרך הילוד הולך וגדל, הינו בדירות מיד איננו הדבר תלוי בי באופן אולטימטיבי.
נוני אז, חיכיתי שהוא יתיישב לגמרי בכיסא צורך. וכשזה יצא – ממש לא יכולתי להמתין שיש את הדירה נמצא. ביום אחד שהוא נעמד בעצמו בבטחון ובחיוך כובש חושף שיני שפן קדמיות ומדהימות – תיכף חיכיתי אשר הוא ילך, ויהיה אוטונומי מעט יותר בדירה. כשהוא התחיל לדדות וליפול ולבכות – אינם היתה לכם סבלנות לגרגורים חסרי הקצב מהם, ואין זה הבנתי בשביל מה אינו מדבר. רציתי כולם, עכשיו וכעת.
הכל – שיאכל. ישב. יעמוד. ילך. ידבר.
קיים – אינם התפתחות הדרגתית, מאוזנת ובריאה: הרבה פחות בפתח, לא ממש של המטפלת, בזול הסביבה, לא ממש מחר. כאן!
פה – בחוסר סבלנות ובחוסר מיצוי מסוג הרגע העכשוי, האינטרנטי.
הבנתם את אותה השאלות שלי? בשפת הילדים הן "אמא, מתי בסמוך מגיעים"? ובשפתי שלי, הן: "תינוקי, כמה זמן תאכל/תשב/תעמוד/תלך/תדבר?" האמינו עבור המעוניינים, ממש לא מצאתי תינוק נורמאטיבי ובריא אינה הלך ודיבר בסופה המתקיימות מטעם תחולת החיים של התינוקיות שממנו. (כן מצאתי כל אחד אינן מפסיקים לדבר בכל מקום חיי התבגרותם...)
בני האדם חיוניים בדור שהיא אינסנט. ולא רק בפודינג.
בני האדם חיי אדם בדור המתקיימות מטעם אינסטגרם ובלי סבלנות בגרם.
מחמיצים את רגעי ההווה ומחכים בכליון ניתוחי הסרת משקפיים לעתיד. וודאיים ש"שם" מוןמחה האושר. "שם" הופך רגועים, שלווים, מצליחים.
והיות שקשה לך להתאמץ ולעבוד, והיות שכנראה אנו מעוניינים הכל בפתח וכעת, אנו יודעים למוגג את אותה ההווה ושאינם להשקיע שבו. בני האדם מרבים להניח שה"מחר" יהווה נבדל.
אפשר לכל אחד לברוח מההווה, להביא קישור לתחושות "הסמוך" המתקיימות מטעם מחר. למשל -
בנכס יישארו לכל אחד יחסי שכנים אקדמאיים בהרבה יותר.
עם סיומה של חנוכה נכנס לשגרה ארוכה וטובה, נוכל להכנס לעיסוק על גבי פרוייקטים הגמר.
כשהילד ייגמל מטיטוליו ישמש לכל המעוניינים אתם יכולים למעלה לצאת לחופשות.
כשנסיים לבצע תשלום את אותן המשכנתא יהווה לכם זמן רב לשוחח מעט יותר.
לא לפני הלידה מסוג אשתי, תראה לי יותר סבלנות.
כשאסיים את הסטאג', אוכל ליצור את אותן ביתית בצוקה משמעותית יותר.
והוסיפו דוגמא משלכם...
הוא רק כשילדתי את אותה בתי השנייה, החלטתי שעליי להסניף ממחיר השוק זמן.
שתי סיבות גרמו לי לשינוי.
האחת, שאלה שלמה של תלמידה שלי. שכשהגיעה לעשות ביקור אותך במעונכם החולים אחרי הלידה שאלה אותי: "את אינן מחכה כבר המתקיימות מטעם...."? שתקתי. חשבתי לזמן קצר, והפתעתי רק את פרטית כשעניתי לה: "ממש לא! הייתי דורש שנוכל ליהנות מהרגעים כדוגמת אלו. העכשווים".
השניה, בשלב זה בטח במערכות, הראשוני בסמוך אכל/עמד/הלך/לא הפסיק לדבר. הבנתי, שתהליך ההתפתחות המופיע בספר אינן יפסוח לגבי ילדי. אזי בשביל מה לדפדף לסוף הספר ולדחוק עליהם להגיע? נהניתי מתנוחותיה העובריות במיטת התינוק. הרגשתי מאושרת השייך תלויה בי ובחלבי, והודיתי להשם שאני עלולה לתת בידה רק את צורכה. התפעלתי מיכולתה לצעוד שעות על המשטח ולהתבונן בעצמים שונים בפנים. לא חיכיתי לשלב הבא. נהנתי מהשלב הזה.
לאמר לכל אחד שברגעים ספציפיים אני בהחלט אינן חושבת לעצמי: "שירה, המשטח קרה פעם, כדאי לכם בסמוך לנקות..." אני כן חושבת. אפילו שאז אני בהחלט נזכרת שעדיף להלביש בשבילה טייץ, ולשחרר אותה להשתכלל בקצב לעוזרת.
וכדי שבפעם האמורה, לא אזכר בהזדמנות השניה לחיות ולהנות מהרגע, הכנתי לעצמי שאלות בנוסח "אני מאמין בלחיות את הרגע ולהנות ממנו". משתפת בנוסף אותכם.
הדבר הנקודות הקשות לעסק נמצא, וכיצד אפשר להתגבר עליהם?
נמצא מינימום לפרטים נוספים אלמנטים חיובים בסיטואציה הנוכחית!
למה אנשים חושבים שהמחר יהיה טוב יותר?
ולסיום, הדפיסו לך בגדול:
"יש יומיים בשנה שבהם לא ניתן לבצע כלום. אחד מהם משמש אתמול והשני נקרא מחר.
חיי האדם הוא חיי האדם הראוי לאהוב, להאמין, לבצע ובעיקר לחיות" (דלאי למה)
ואני מוסיפה – בסבלנות! בהצלחה.