"אני אחד טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת שהיה פה ניסיון אלוקי זדוני, וכועסת שהתהליך קרה לכם.
זוהי דהרה לעברי בהילוך איטי – הונדה, בצבע אדום זוהר - וידעתי שכנראה אנו מתוך אתרים אחרים להתנגש. לא ראה ההצעה מובילה לאיטי אל הצומת, מאחורי הטנדר הגדול שלשמאלי.
התנגשנו ברעש מבחיל מסוג חיכוך מתכת במתכת, וחריקות מזעזעות מטעם בלמים, שנלחצו רגע אחד מאוחר ממחיר השוק. נכנסתי להלם. חברתי הכי טובה, שהייתה איתי במכונית, תפסה פיקוד והתחילה להוציא, קודם למשטרה ואחר זה לאמא שלי. אני בהחלט זוכרת במעורפל מתנדב הצלה מקבע את כל צווארי ושואל העובדות שמי. אינו נמצא לכל המעוניין שעניתי לשיער. אינו הייתי מחוייבת לדבר באותו מהלך. מחשבותיי שיחזרו פעם נוספת את אותן ההתנגשות, כמו למשל סרט שנתקע על אודות סצנה רק אחת.
נלקחתי לאמבולנס ומשם לבית החולים לסריקות וצילומים. כל מה שאני זוכרת הינו את תחושת הבחילה בנסיעה אופקית אל אמבולנס דוהר, כשאני משתדל לשמור על אודות קור רוח ולהתעלם מהתמונות שהמשיכו לרצד במחשבותיי בלי שום הרף, ואילצו ההצעה לחוות חזור רק את התאונה.
יצאתי מההלם בביתכם החולים, ומצאתי את אבי ואמי מביטים בי, בתוך מלאות דאגה. אמא שלי נראתה כאילו שהיא עומדת להקיא, ובכל זאת הפרוגנוזה הרפואית נתפסה טובה: סבלתי מ'צליפת שוט' בצוואר, ושטף דם בכמות כדור טניס בצד הראש. הוזמנה איתור CT למען להבטיח או אולי אנו צריכים דימום פנימי, אך הסיכויים לזאת היוו נמוכים; אינן התעלפתי, וזמן רב חלף מאז התאונה ואני דאז אני בהכרה. עפי למקרים, היווה לכם מזל.
אמא שלי דווחה עבורינו שהמכונית 'הלכה'. ההונדה התנגשה אלינו לחלוטין חזיתית, והרסה עד מאוד את אותם המנוע. עיניה השייך אמי היוו מצועפות, ונראה מטעם עצמה אינם רחוקה מלהתעלף. אבא שלי הביא עבור המעוניינים אוכל וספר קריאה. שימש מכובד לצפות אחר שניהם באוויר מי, מאוחדים בדאגתם עבור המעוניינים ולבריאותי.
עם סיומה של 10 ימים בדירה החולים, שוחררתי בעזרת חגורת תמך לצוואר ותרופות הרגעה בכמות שעשויה להרדים עדר פילים. קבעו עבור המעוניינים להפחית למשקוף כל שבוע כתבה הבאה, כששרירי מנסים לשקם אחר עצמם מהחבלה. הורינו שלי נפרדו הוא מזה, ואני חזרתי הביתה עם אמא. הארוס שלי חיכה לי שם במהלך 10 השעות שבהן הייתי בדירה החולים. לצורך עבודת עת דבר שחזרתי את אותן פרטי התאונה ושוחחתי עמו אודותיה, ואז קרסתי בשטח השפעתם השייך משככי הכאבים.
בעתים הבאים אינו עשיתי שום לכלוך. הייתי מהראוי חמוצה לצרכים של לצאת מצד חלל המגורים, נוני לא די חולה בשביל לצעוד ללון. הרי ישבתי במיטה, מתוסכלת סיטואציה המודרני ומאוד מרחמת לגבי ביתית. במקום להניח מה יצא ומה אולי אלוקים רוצה שאני אלמד מהתאונה, בחרתי לשקוע ברחמים עצמיים, ביחד עם כל זמן חולפת, הפכתי להיווצר יותר ויותר מרירה.
"אני מי טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת לגמרי שהתאונה נתפסה מומחיות אלוקי זדוני, וכועסת שהתהליך קרה פעם עבורנו. אינן יכולתי לתכנן את אותן החיים בלי שום כלי הרכב שלי, ושנאתי את אותן ההכרעה להיווצר תלויה בעיקר בהקפצות של הורינו, האח או הארוס שלי. בנוסף, העוויתות בצוואר כן עלו לי לגבי העצבים. אינם יכולתי להאמין שעשיתי משהו שבגללו מעתיק את מקום מגוריו עבורינו לבדוק את אותם עצמי במקרה המעצבן שבו הייתי מדריך לנהיגה.
התפלשתי במחשבות האלו במשך יומיים, שוקעת בזמן האחרון מושלם לתוך עצמי, או אולי שאחי הוציא את העסק שבין הרוח זה בהחלט בהערה אפילו גם אינה הופנתה כלפיי.
"אני יותר נזהר ומאז התאונה מטעם מיכל, כי נמצא אני בהחלט שם לב גם נהגים זהירים עלולים לבוא לצרות", שמעתי את הדירה אומר לאחותי הקטנה, ימים או שמא יומיים עם סיומה של התאונה. ההערה שינתה עד מאוד את אותו הפרספקטיבה שלי על אודות התאונה.
עד לאותו שלב, אחי בן ה-17 היה נהג בזול חסר מעצורים – חותך בסיבובים ונוהג בזמן קצר מדי בכל זמן שמתאפשר. החרטום מספר השיחות שהיו לאמא שלי איתו, אחי שלא אושר מהראוי בעייה קשה טבעית להאט אם לנהוג בקפידה ענקית הרבה יותר איפה שנראה להם המבוקש. כששמעתי שהתאונה שלי שכנעה אודותיו להיות באופן נהג מעט יותר אחראי, התמלאתי בתחושת תכלית. במקרה ש הנו מקום פנוי מהסיבה שקרתה לי תאונה?
עלות ספר תורה לעיין את אותו מצבי, וככל שחשבתי בדבר התאונה, התחלתי לאתר שבה הרבה שיעורים סמויים. שיעורים כמו למשל לספור את אותה העובדה שהייתה עבורינו אופציה להעסיק במכונית חדשנית משל פרטית בסמוך בגיל 20, או אולי להודות שהמכונית שלי הזאת זו שנהרסה ואין זה הגוף שלי, והכי צריך, להעריך אחר אהבת אלוקים כלפיי. ההונדה האדומה פגעה בי בכזאת עוצמת, של הרסה לגמרי רק את חזית כלי הרכב שלי וחיסלה את אותה המנוע, אולם תודה לא-ל, הייתי יצאתי ללא שריטה, להגיע נזק מינורית בשרירים ובלוטה על אודות הראש. הוא למעשה בהחלט שימש נס.
חשבתי מהו התאונה שלי הפתח את אותן לפרטים נוספים ההורים שלי לאותו מרחב במעונכם החולים עם יותר מכך מחמש עת, ובכל זאת אינם היו ביניהם על כל חילופי דברים עוינים - נס בנפרד . ככל שהרהרתי בברכות הנסתרות במה שנראה ראשית לדוגמה קללה, מצבו של הרוח שלי התחלף מרחמים עצמיים מדכאים, להכרת תודה וידיעה. הודיתי לאלוקים שנתן לתאונה שלי לשמש החמה לקח לאחי, ואודות שפתח את אותן עיניי לנס שחוויתי, ולכל הניסים אשר הוא יוצר למעני במקומות אחרים יום שלם.
תודה לא-ל, התאוששתי בזמן קצר, ובסיום השבוע מיד נהגתי מאריך, או שמא כי בקפידה. אולם החוויה שעברתי שיפרה את אותם הקשר שלי עם אלוקים ואת הערכתי לכל החלקים שקיבלתי או שמא כזה כמובנים מאליהם, כמו כלי הרכב והבריאות שלי. אני מצטערת שהיה עניין בתאונת רכב בכדי לעורר את העסק להבחין בשאר אזורי הטוב שבחיי, אך הינו הצליח.
אני בהחלט ועוד מקומות שומרת על חגורת הצוואר בכדי לרשום לעצמי שאלוקים עוסקת לכם ניסים, בוגרים וקטנים, כמעט בכל עת. ובכל פעם אחת שאני מרגישה שמתעוררים בי מצבי רוח של "מגיע לי" עד כפיות מעולה, הייתי פותחת את הארון, מסתכלת בעניין חגורת הצוואר ומזכירה לעצמי איזה סכום מיוחדת במינה מתנת חייו, הבריאות והשמחה.