איך הצליח האדם משותק לחלוטין לבחון את אותה מה שעדיין נותר לנכס, וממש לא את אותו כל מה שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך החשוב מסוג מגזין "Elle" לקה בשבץ הכרתי ושקע בתרדמת. לאחר עשרים מספר ימים הינו התעורר, יכולותיו המנטאליות שימשו תקינות מאוד, נוני הנו נעשה משותק כולו יחד תסמונת "האדם הכלוא לתוך גופו". בובי יהיה מסוגל נמכר בשם דווקא להניע קלות אחר ראשו ועיניו, וכתב את מעצב השיער, "פעמון הצלילה והפרפר", על ידי מצמוץ העפעף השמאלי אשר ממנו.
מְלוּמָד , בובי מתאר את הזמן עבור השבץ, ואת החוויה להוות כלוא בתוך גופו לאחר השבץ. הוא למעשה נכתב ע"י את אותן הצבע בעלי אייפון שהיה עובר בכל סמלים האלף-בית או אולי שבובי מצמץ בשביל לקחת אחר האות האמורה. לקח לו 200,000 מצמוצים לומר את אותה המעצב לגמרי, באופן ממוצע רגעים שהיא שתי רגעים לכל מילה.
בובי כתב בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל מפואר מכריז על סופו מטעם חיי האדם. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, לדוגמא פקעת ממש גדולה ובכלל לא נראית אוחז בגופי כאסיר. חדרי עשוייה לעלות לאט לאט בעזרת האפלולית. אני מתעכב כל תוצר סביבי: תמונת יקיריי, ציורים מסוג ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לי מכר ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי אל מעבר המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, כמו למשל סרטן מוקדם הדחוק בעזרת סלע...
החלטתי להפסיק לרחם על גבי באופן עצמאי. חוץ מאשר עיני השמאלית, אחר דגשים שלא משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך הרבה פחות מעיק, והמוח שלי מתעופף למשל פרפר. יש צורך בכל הרבה צורך מעשי.
אני בהחלט חושבת בעניין בובי, ממצמץ את כל דרכו בתוך מבחוץ לעולם השיתוק מהצלם, ואני תוהה: מהם שימש ההתחלה שלו? באיזה אופן היו לקבלן הכוחות להיאבק בשביל כל מילה, במקום לדהות ולהיעלם ב צערו הגדול? היאך משמש מצא רק את האמצעי שמצויים רק את כל מה שעדיין נותר לדירה, בתחום את אותם מה אשר הוא איבד?
הינו מצא את מותו קצת עם תום שספרו יצא בשל, אולם הותיר בידינו את המתנה של הכרת התודה שממנו. זה שימש כלוא אל גופו, אך נולד השתמש במוחו למען לצאת לחופשי. לעיתים אתם יבצעו ממש את אותו ההיפך, במקרה ש אנחנו כולאים את עצמנו אל המוח של החברה שלנו ונותרים מנותקים מהסובב את הציבור.
לא מומלץ בפתח פקטור
בשנה שעברה התארחנו במעונכם מלון הממוקם לצד מכתש רמון. עמדתי אודות קצה המכתש בזמן השקיעה, מביטה כיצד האור יום יומי את אותו הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה זהה בוודאי למראה העולם בעת הבריאה; בעיקרם הבורא בוהה מול חלל הבית בו ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס לתוך אינו רטוב במקרה ש החשיכה החלה לרדת.
ואז מישהי, במרחק שהיא 5 צעדים ממני, אמרה בקול של שנים רבות ב הפלאפון לחיית המחמד, "אין בפתח מה לעשות! אני יוצאת מדעתי מרוב שעמום".
באיזה אופן אנו בפיטר פן יש בכוחם להשתחרר מתסמונת ה"אין קיים דבר לראות"? להלן עשר נתיבים שיסייעו לכם לפרט רק את השער אל הכרת התודה:
"יש לכולם רק את כל מה שאני צריך". בכל בוקר אנו מברכים את כל ה' "שעשה לכולם כל צרכי" – תודה על גבי שנתת לכולם את מהם שאני חשוב. נוני כמה מעמנו בהחלט מארגנים לזה? בעתים שבהם הייתי חושבת לגבי המילים האלו במידה מוחלט, אני בהחלט המומה מהאמת שבהן. הקב"ה מספק עבורנו את אותן מה שאני מסוגלת, כשכל אתר מחיי יפה, כדי לסייע עבור המעוניינים לצמוח להביא ולמלא אחר המטרה שלי במדינות שונות בעולם זה בטח. יכול להיות שאני דורש מאה פרמטרים רבים ושונים. אולם הדברים הנ''ל הם ככל הנראה אך משאלות, אינו בקשות. בתוך תהפכו את אותו המשאלות של החברה לצרכים של.
"אני מעריץ אותך". ה"אותך" שבמשפט זה בוודאי אמור להיות בן הקורא, עמית בעבודה, חבר או שמא בעצם הומצא לפני באתר העסק המכולת. הנו יהיה מגניב או שמא תאמרו רק את החוקים הנ"ל בקול ניכר, אבל בעצם או אבל תגידו את הפעילות לעצמכם, אך ורק שתחזקו את אותן הכרת התודה שלכם, אך לסיכום גם כן תשפרו באופן זה את אותן מערכות היחסים של החברה. במידה ש בני האדם מבינים את לערכם השייך חברינו ובני משפחתנו, אתם לסיכום מתייחסים אליו מרהיבה הרבה יותר ומעריכים בכל זאת אם וכאשר גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". לא קל מאד להיות באופן אסיר תודה בעולם כאוטי וחסר טעם. אנחנו חייבים להאמין במשהו שנמצא למעט לנו. כל אדם רוצים לחוש במה אנו בפיטר פן משערים ואפילו לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות אלו. אם כל אחד מתרכזים בערכים של העסק ובמה שאולי היינו בטוחים שהוא טבעי לכולם, אנחנו מסוגלים ולהיות ממש הכרת תודה על החיים, אלא אף להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה כל מה שאני אוהב". רק אחת קיבלתי את כל המטלה שמטרתה, בקורס של פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו אחר הדבר מתחיל נלהבים בחייכם. הפתיע אותך בערך כמה מסובכת הינו לנו לפתוח בעשיית המטלה הזאת, אולם בזמן שהתחלתי, היווה לכם קשה להפסיק. הארומה השייך כוס קפה. האופן אותה מבריקה המדרכה באורו ה-1 השייך הבוקר. צחוק הנקרא ילד. פרחים. ספרי עיון. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. צבע השמיים עם סיומה של הגשם... למעשה או שמא תבחרו אבל מהו אלו בכל מקום יום שלם, הנו יגביר בהדרגה את אותו תחושת הכרת התודה בלבכם, בעזרת עריכת דגש לכל מה שאתם רוצים את במהלך החיים.
"אני מעוניין לדעת". היו סקרנים על הטבע שסביבכם. שאלו איך פעילות הדברים. בדקו למה. הביעו מקרה באנשים נלווים ונסו לדעת בוודאות מהו יכולים להיות רואים את אותו האתר בטבע. הוא יעזור לכל אחד לשהות קשובים מעט יותר לסביבתכם ולזהות את אותו התענוגות שבחיים.
לפרקים אני בהחלט קוראת מהתחלה את אותה הפסקה הראשונה שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני חושבת על הפעמים בחיי, אשר בהן חשבתי שלא קיימים איך לבחון, לא רצוי צורך, לא רצוי מה שעליו אני מסוגלת להיווצר אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. כתב סופר סתם להורדה התודה הזאת בעצמה מתנה שמוגשת לכולם בכל יום ויום. היכולת לצפות בתוכה נמצאת בנו. היכולת ליהנות מ שבה נמצאת בנו. פתחו את אותן המנעולים המתקיימות מטעם מוחכם. מוטל עלינו כל כך המון צורך.